בחצר הפסלים - הקומדיה האלוהית
בחצר הפסלים מוצגים שמונה פסלים של יגאל תומרקין "הקומדיה האלוהית" של דנטה.
הקומדיה האלוהית
ארמון הדוג'ה ונציה: הירונימוס בוש: טריפטיכון בין גן העדן לגיהינום. צד ימין גדוש נשמות מעופפות לכיוון קונוס קטום מלא אור, הן חותרות אל קצה האור שאינו אלא פתח אל האלוהי האינסופי. בעיני, אל חידת האינסוף.
אותו קונוס של הירונימוס בוש שימש בסיס ליצירות אדריכליות ופסלים מונומנטליים לאורך השנים ומנוף לאמירות פלסטיות שאינן מתיישנות. קסם רב באור החודר מהפתח הקטום של הקונוס, כשהאור הנגדי המושלך אל נשמות המתעופפות ממול שם למעלה.
בתחילת שנות השישים יצרתי כמה פסלים העוסקים במצבו של קונוס בחלל והתחברותו לדיאלוג עם האור. והנה עם פרוץ המאה העשרים ואחת חזרתי אל הקונוס כמעטפת ארצית ל"קומדיה האלוהית" של דנטה. בזמן הדיאלוג עם הקונוסים, עם המלאכים ויושבי התופת למיניהם, שוב נגעתי במלאך: מלאך ההיסטוריה המתחבר עם "הקומדיה האלוהית".
אותה מעטפת כהמשך ההיסטוריה: מעטפת התופת, הפורגטוריום על חטאיו – הנוצרים המינוריים הבנאליים היומיומיים, אל גן העדן הקלאסי, ומזנק לו מלאך ההיסטוריה הצועד לאחור ומזעזע את העולם כדברי האינטרנציונל: "עולם ישן עד היסוד נחריבה/ מגב כפוף נפרוק העול..." או כדברי וולטר בינימין:
"לובשת ההיסטוריה דמות ספציפית מאוד – דמות מלאך, אשר פניו מופנים אל העבר. במקום שאנו מבחינים בשרשרת של מאורעות הרי הוא רואה פורענות אחת ויחידה החוזרת ומערמת הריסות על הריסות ומטילתן לרגליו. המלאך היה רוצה להישאר, להעיר את המתים ולהשיב את השבור לשלמותו. אבל הסערה מנשבת מגן-העדן, רוח אוחזת בכנפיו בעצמה כה גדולה, עד ששוב אין המלאך יכול לכנוס אותן. בכוח שאין לעמוד בפניו, הסערה הזאת דוחפת אל העתיד שגבו מופנה אליו, בעוד גל העיים שלפניו מגביה ועולה השמימה. סערה זו היא הדבר שאנו קוראים לו קידמה".
ומתוך אותם הדברים אנו חוזרים אל דנטה ול"קומדיה האלוהית" באנחת רווחה: סביבה, מציאות וחלום דומים ועולים מתוך זיכרון תרבותה של ההיסטוריה האנושית.
יגאל תומרקין
אפריל 2005 | 
.jpg)
